הרב חיים ולדר
יועץ חינוכי וסופר
מנהל מרכז לילד ולמשפחה, עיריית בני ברק

מאחורי כל סיפור שאני כותב עומדים מאות מכתבים שילדים כותבים לי. אז נכון שאני עמל ומוציא מאותם מילים ושורות מסר חד ונוקב בצורת "סיפור" אך תמיד אני חש החמצה מכך שהקוראים מפסידים את המתיקות שמשתפכת מהמכתבים האותנטיים.

כן, אותם דפים, דחוסים בכתב ילדותי עגול וקפדני, לפעמים עם לשון עילגת נוטפת-חינניות ולפעמים עם אזהרה חמורה ומתקתקה להקפיד לטשטש – עקבות – ולשנות – שמות – ולמזער-סימני – דרך, אבל תמיד עם תום וטוהר שקשה להישאר שאנן מולו. חבל שלא מתאפשר לי לשתף גם את הקוראים עם האותנטיות הטהורה
הזאת.

ויש גם פעמים חריגות. יש מכתבים שמשאירים אותי מפורק לחלוטין, והייתי מעדיף לחסוך מקוראיי את החוויה המטלטלת הזו.

מדובר במכתבים אותם איני יכול לפרסם אפילו כסיפור ״חיים ולדר היקר", היה כתוב שם, "קראתי את הספרים שלך בספריה של החיידר. אני רואה שאתה יודע טוב לתת עצות טובות ילדים ומה שילדים עוברים, ולי מאד חשוב אחד כזה כי יש לי הרבה שאלות ואין לי כמעט למי לשאול".

הכתב כה צפוף, שאני כמעט יכול להרגיש את הנשימות הדחוסות של הילד הלחוץ.

"אני יודע שזה לא יפה לבקש דבר כזה, אבל מה לעשות שאני חייב לעשות הרבה דברים לא יפים ובטח אני לא היחיד שמבקש לך ואתה גם רוצה לעשות מצוה ולעזור. אז אם תוכל להתקשר כשאתה יכול ושאני אגיד את
הבעיות שלי ושתתן לי עצות, זה ממש יהיה לי עזרה חשובה.

ואז הוא מוסיף:

אם תוכל בימים א-ה המס' בבית של אמא הוא:……… ובבקשה לא להתקשר אחרי 4 כי היא מגיעה, ואם אתה רוצה להתקשר ביום ששי המס' בבית של אבא ……… אבל אל תבקש לדבר אתי דווקא כי הוא יבין, רק אני אחכה ליד הטלפון ואני אבין לבד לאיזה מספר לחזור כשיהיה ריק בבית. במוצאי שבת בבקשה לא להתקשר כי אז אולי כבר מגיע הדוד שלי לקחת אותי.
המון המון תודות, אפרים-נחום".

אפרים-נחום היקר שלי, אם רק היית יודע כמה חשבתי עליך. אני ממש לא מכיר אותך, לא יודע אם יש לך משקפיים או נמשים או גומות, אבל המכתב שלך מספר לי שאתה הצדיק'ל הכי בוגר בעולם. שמגיע לך שנעזור לך הכי ששייך.

אני יודע מה הרקע לסיפור העצוב שלך, אך לא יודע איזה הגבלות חוקיות או איומים אפשריים מונעים גישה אליך, אני נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד אני יודע שיש ילד שזקוק לעצה שלי ומצד שני האתיקה לא תמיד מאפשרת להתקשר לילד מאחורי גבם של הוריו (היא כן מאפשרת להקשיב לילד שמתקשר אליך, ואז גם
מוטלת החובה לטפל). בפעמים רבות אני אומר "אתיקה שמתיקה" ומתקשר בפעמים אחרות אני חרד לגורל הילד במקרה שאתקשר בשעה לא נוחה.

בסופו של דבר ברוב המקרים הילדים מתוצאים את הדרך להתקשר, או שאני מסדר את הדברים דרך בית הספר שלהם. אך ליבי ליבי עליהם.

תושייתו וחזונו של יהודי נלבב אחד, יכולות להפוך את התיאור העגום הזה לנחלת העבר. למעשה הוא כבר עושה זאת. מדובר במייסד ארגון "יאספני" הרב אברהם הס, שהוא עצמו חווה את התחושות והתלאות בהיותו ילד להורים גרושים, כמי שליווה עשרות ומאות נשמה'לאך שסועים ונטושים, על כל המשתמע, יכולני להעיד מקרוב שהמהפך השקט שארגון 'יאספני' מחולל – הינו חסר תקדים בהיקף השערים שנפתחו עבור אנשי
החינוך בכדי לטפל ולהציל ילדים אלו הנקרעים בין שני עולמות.

מכלול הכלים של פדגוגי-טיפולי-משפטי שבמקרים הללו חסמו האחת את השנייה בתסביך מפותל – מקבלים מענה ממוקד ומקצועי בידי הצוות של 'יאספני', והדלת לסיוע פתוחה מתמיד. אינני יודע אם מותר לאחד כמוני להגיד כך, אבל זו ההרגשה שלי:

אם לא בא מייסד הארגון 'יאספני' לעולם אלא בגין כך – דיינו.

מי יודע כמה עוד נשמות היו נדחות בלעדיו.

ועל כך הערכתי.

חיים ולדר