מכתבים מרגשים

היתום מחיים אלי מפתח תקווה, בן 10, מספר:

כשהיו צריכים להיבחן הייתי מצלצל לאבא אבל הוא לא היה עונה
וגם בתפילה לא היה לי ליד מי לעמוד...

נ. ש. מבני ברק, בן 17

כילד להורים גרושים, חוויתי תחושות וחוויות שלא היו לאף ילד אחר בכיתה. היו חברים בכיתה שחשבו שלהיות בלי אבא זה כיף, אין לחץ, אין עול ואפשר לעשות מה שרוצים בבית. הרי בסוף - הוא לא נפטר, הוא סה״כ לא בבית. ואני... סחבתי את הקושי והבושה לבד, כשכולם באו עם אבא שלהם לבית הכנסת, אני ישבתי בצד לבד, בכל מוצ״ש הסתכלתי בקנאה איך שאר הילדים נשארים ללמוד עם אבא שלהם כשלי הוא אפילו לא עונה בטלפון.
מהיום שהוצמד לי חונך כל החיים שלי השתנו, הרגשתי שפתאום יש לי את האבא שכל כך חסר לי, למדנו יחד, נכנסתי מתחת לטלית שלו בברכת כהנים ותמיד הוא היה שם לכל בעיה או קושי שהיו לי.
היום כאדם בוגר אני יודע שניצלתי בזכותו, כשבד בבד אני יודע שיש מאות ילדים שאין מי שיהיה איתם, לפעמים רק מחוסר תקציב. לא מגיע לאף ילד לגדול ככה. זו חובה של כולנו להיות חלק ממערך התמיכה הזה.

נ. ש. מבני ברק, בן 17

בתור ילד שההורים שלו גרושים אני רוצה לשתף אתכם במה שהיה לפני שהגיע האברך שלומד איתי, ומה שהיה אחרי.
לפני שהאברך הגיע, היו כל מיני דברים לא נעימים. למשל, כשהיו צריכים להיבחן אצל האבא, הייתי מצלצל אליו, אבל לא תמיד הוא יכול היה ללמוד איתי. גם בבית כנסת לא היה לי ליד מי לעמוד, וגם הרבה פעמים הרבה פגש את הורי הילד ושיבח את הילד שלו בפניו ואת כל זה לא היה לי.
ואז ברוך השם הגיע אברך וחוץ מעניין הבחינות שהוא השלים לי מידי פעם כשאבי לא יכול, גם יכולתי לדבר איתו ולהגיד לו כל מיני דברים וכיום אני באמת הרבה יושב לידו בבית כנסת וכשהוא הולך לקידוש, או להתפלל במקום אחר הרבה פעמים הוא לוקח אותי איתו. ולפעמים הוא גם לוקח אותי לטישים, ולראות כיצד אופים מצות, הוא גם מזמין אותי לקידושים בביתו.
בקיצור מאז שהוא הגיע הרבה יותר קל לי. תעשו גם שאחרים לא יצטרכו לעבור את מה שעברתי.

עדות של אב בית

ראיתי את זה מקרוב. לא סתם מקרוב...

שמשתי בתפקיד של 'אב בית' בישיבה בחיפה. מהמשבצת שלי, ראיתי הרבה דברים במהלך השנים. אבל האמת, מה שאירע באותו יום ראשון לא ראיתי מעודי. 

כשכולם חזרו לישיבה לאחר שבת חופשה, הגיע אחד הבחורים - בחור רגיל לחלוטין, בימים כתיקונם – כשהוא בתלבושת תמהונית ובלתי הולמת, מנוגדת במאה שמונים מעלות גם לאווירת הטוהר בישיבה וגם לסגנון הממושמע שלו. לא יאומן.

הלהט הבלתי-בשל של בני השש-עשרה דחף אותם לחרוץ גורלות. חבריו לספסל הישיבה החליטו לעשות דין לעצמם. הם נטפלו לבחור, הציקו לו והפכו לו את כל תכולת הארון הפרטי שלו. 

בצהריים, הבחור כבר לא היה בישיבה. 

הם 'הצליחו' לשבור אותו מהר מאד. הוא נמלט בחשאי.

בשלב זה קבלתי טלפון. על הצג היה ראש הישיבה בעצמו. הבהילות בקולו הסמכותי הייתה מוחשית. הוא הטיל עלי תפקיד כבד משקל. 

"אתה בן-אדם רגיש, לבבי, אנחנו מוכרחים לאתר את הבחור, ואני מקווה שעמך הוא ישתף פעולה".

נרתמתי למשימה. ניסיתי לנחש איפה הוא יכול לשוטט עכשיו, וברוך ה' הצלחנו בכוחות משותפים לעלות על עקבותיו. 

זיהינו אותו כבר מרחוק. "אני לא מסוגל יותר", נסדק קולו של הבחור למראה הפנים המוכרות שלי. "אבא ואמא שלי הולכים להתג..."

האמינו לי, אני לא מגזים. חצי שעה הוא ייבב שם. ברצף. מילה הוא לא היה מסוגל לדבר. חצי שעה על-אמת! שטף הדמעות שלו התחרה בהחלט עם זרימת המים בנחל. 

"כל היום מריבות",אמר לי בהמשך. "אבא שלי גר בגג, אמא שלי בקומה למטה. כל שבת מישהו מהם עוזב. או שהוא או שהיא. אם שניהם שם - אני יודע שעדיף לי שאני אעזוב. לא מומלץ להיות אז בשטח".

"בשבת האחרונה נשבר לי. שניהם נשארו, ואני, אוויל כמוני, נשארתי גם אני". אחסוך לכם את ההמשך. זה לא ממש נעים לאוזן של עדיני נפש. "עמדתי מאובן שתי דקות, והחלטתי להרים רגליים. ברחתי. קודם לצאת מהגיהנום הזה. בית-הכנסת היה ריק, וזה היה מצוין בשבילי. 

עד 12 בהיתי בקירות, בנברשת, בעטיפות הממתקים של ילדים יותר מאושרים ממני. לא משנה. עד שהרעב הכריע אותי.

נכנסתי לבית על בהונות, נזהר לא להקפיץ אף אחד. ידעתי שזה נפיץ. עשיתי בשקט קידוש על פרוסת חלה שמצאתי. מקווה שזה לא היה ברכה לבטלה. הרעב הציק לי נורא, אבל הרבה ברירות לא היו לי.

השתחלתי מהר למיטה לפני שמישהו יבחין בי. "כשהתעוררתי בבוקר, כבר ידעתי שעשיתי טעות נוראה. הבגדים שלי לא היו ליד המיטה. פתחתי את הארון, וכלום. כל המדפים ריקים. הבנתי שאמא שלי ניתקה את החוטים של הקשר אתי. איזה כסילות מצידי. הייתי צריך לספוג בשקט אבל לא להפסיד את הפינה שעוד נשארה לי אצל אמא.

"לא נשאר לי הרבה זמן לחשוב. אני שומע את הפסיעות של אמא שלי מתקרבות, ומצטנף בפינה בצמרמורת. כל התרחישים הכי גרועים הספיקו לרוץ לי בראש באותן שניות. כשהעיניים הזעופות שלה פלשו פנימה, התבדיתי. לא, אל תחשוב שקיבלתי ליטוף או משהו כזה, לא חלמתי אפילו על הכיוון. אבל גם על מה שכן לא חלמתי.

היא זרקה עלי את החולצה העלובה הזאת והמכנסיים הצמודות, וסיננה בזעם שזה מה שאני הולך ללבוש. "בחוץ יותר נחמד לך? עכשיו תוכל לצאת מפה רק ככה". לא יודע מה עשיתי לה רע. מה אני אשם בכל הסיפור הזה. אבל ככה. בגד אחר לא היה לי.

או לצאת עם פיג'מה או עם מכנס צמוד. מה אתה היית עושה, אה?"

המונולוג הארוך צמרר אותי כהוגן. לא הייתי מעלה בדעתי שסיפורים הזויים כאלה יכולים להתרחש. "אתה הילד שלי מעכשיו", אמרתי דבר ראשון, בלי לחשוב פעמיים. "בוא קודם הביתה ונאכל משהו". ואני אומר לכם, איך שהעיניים של המסכן הזה נדלקו, אני לא מסוגל להיזכר בזה שוב.

קנינו כובע, חליפה, וביגוד שלם מכף רגל ועד ראש. כמו לחתן.

זה מה שאני ראיתי מקרוב. לא סתם מקרוב. זכיתי להיות השליח משמים ברגע הכי קריטי, אז באותו יום ראשון. על הרגעים שאחרי - אני מודה לה' שהוריד לעולמו הנפלא את הנשמות המלאכיות האלה של 'יאספני'. אני לא ידעתי איך ממשיכים עם ה'תיק' הזה. הם עושים זאת הכי טוב שאפשר.

וזהו. זה מה ש'יאספני' עושה.

כמוהו יש עוד הרבה.

ככל שאנחנו נחשפים למקרים כאלו,
כך אנחנו רואים את הצורך להרחיב את הפעילות.
בעזרתכם הנדיבה זה יקרה בעז”ה!

למעלה